איך משלבים צוותים אחרי רכישה כשהם לא רוצים להשתלב?

אחרי רכישה, כל צוות מגן על הטריטוריה שלו, וכל אחד בדרך אחרת. אינטגרציה טובה לא חייבת לפרוץ את ההגנה הזאת: לפעמים מספיק להבין מה כל צוות מגן עליו, ולהסכים איתו על הממשקים. הנה סיפור על שני צוותים כאלה, מגרמניה ומאיסלנד.

אחרי אקוויזישן, אחד הסימנים המסוכנים ביותר הוא לא ויכוח קולני.
זה הרגע שבו שני הצוותים מהנהנים בנימוס — ולא משתפים שום מידע.

הייתי אז Chief Architect, והמשימה שלי הייתה לשלב במערכת המרכזית את המוצרים של שתי חברות שנרכשו במקביל: אחת מגרמניה, השנייה מאיסלנד.

אבל די מהר התברר שבשתי הגדות לא ממש חיכו לגשרים שלנו.

שני הצוותים פחדו מאותו הדבר.

שנגלה איך המערכת שלהם עובדת, ניקח את הרעיון, ונכתוב מחדש הכל בטכנולוגיות שאנחנו מכירים. שנתחיל להכתיב להם מה ואיך לעשות. ובסוף נחליט שהאנשים עצמם כבר לא נחוצים.

זה לא היה ניחוש שלי. בשיחות אישיות שמעתי כמה פעמים גרסאות שונות של הפחד הזה.

אבל כל צוות הגן על הטריטוריה שלו אחרת.

הגרמנים פתחו את השערים – אבל סירבו להזיז קירות.
אחרי שיצרנו קשר, הם הציגו את הקוד.
"תסתכלו כמה שתרצו. אבל המערכת שלנו תישאר כפי שהיא. API חדשים בשבילכם – לא נכתוב. את הטכנולוגיות שלכם – לא נלמד".

נאלצנו ללמוד בעצמנו.

הבנו את ערימת הסקריפטים העתיקה שלהם, ובנינו בין המערכות שכבת תיווך משלנו. זה היה מסובך יותר ממה שרצינו.
אבל אחרי שהכללים התבססו, הגרמנים שמרו עליהם בקפדנות. אם החליפו API – הם עדכנו אותנו בהתאם ושינו את הסקריפט.

אצל האיסלנדים – זה היה הפוך.
שם השערים היו סגורים.
הודעות דואר נשארו ללא מענה שבועות. אנשים הגיעו למשרד שלנו בתל אביב, שתו איתנו קפה, חייכו – והצליחו לענות על שאלות טכניות כך שלאחר השיחה ידענו בערך אותו דבר כמו לפניה.

ואז הפסקתי לנסות להציץ מבעד לחומה.

במקום זה הזמנתי אותם לעצב איתנו את השטח שמחוץ לחומה. דנו בארכיטקטורה של המערכת החדשה, שחלק מה-pipeline שלה היה אמור להיות המוצר שלהם. פורמלית, הם אפילו לא פיתחו את הפיצ'ר הזה. אבל הזמנתי אותם להשתתף בכל הדיונים הארכיטקטוניים.

הם ראו איך מתקבלות החלטות. יכלו להתווכח. יכלו להשפיע על הארכיטקטורה העתידית.

לתוך המערכת שלהם – הם אף פעם לא הכניסו אותנו. והתברר – שאין צורך. שתישאר black box.
הסכמנו על אילו דלתות תהיינה בקופסה הסגורה הזאת. הם בעצמם בנו בדיוק את ה-API שהיו נחוצים לאינטגרציה. מבחינה טכנית – עם המערכת הזאת היה אפילו קל יותר.

בסוף, שתי המערכות הפכו לחלקים מלאים בחברה הגדולה. שתי האינטגרציות עבדו ללא רבב.

רק גשר אחד נאלצנו לבנות מהצד שלנו. בשני – אפילו לא היינו צריכים לחצות את הגבול. הספיק להסכים ביחד על מקום הדלתות.

כארכיטקטית ראשית, יכולתי באופן פורמלי לדרוש משני הצוותים לבצע את ההחלטות הארכיטקטוניות.

אבל אי אפשר לממש ארכיטקטורה באמצעות תיאור תפקיד.

אם אנשים חושבים שאתה בונה גשר כדי לעבור דרכו ולהרוס להם את הבית – הם יגנו על הגדה.

לא הייתי צריכה להרוס את ההגנה הזאת, אלא להבין מה כל צוות בעצם מגן עליו – ולתכנן את האינטגרציה כך שהכול יעבוד יחד, מבלי להרוס את האוטונומיה של החלקים.

אקוויזישן לא מחייב יוניפיקציה.

לפעמים ארכיטקטורה טובה מתחילה בהבנה אילו קירות בכלל לא צריך לשבור.

היו לכם מקרים שבהם הפתרון הטוב ביותר היה לא לבנות גשר – אלא להסכים על דלתות?

אם אתם מתמודדים עם אינטגרציה בין צוותים שלא מתקדמת כמו שתכננתם — אפשר לכתוב לי ב-LinkedIn.