למה ישיבה של שעתיים מובילה להחלטות גרועות?

ישיבה ארוכה מדי היא לא רק בזבוז זמן. כשאנשים עייפים, הם מפסיקים לשאול שאלות, וההחלטה עוברת למי שהכי נוח לו. לפעמים מספיק לקצר את הישיבה ולשאול כמה שאלות פשוטות בזמן הנכון, כדי להחזיר לחדר את החשיבה הביקורתית.

עבדתי פעם עם ארכיטקט שכל הישיבות שלו נמשכו שעתיים.

לא שעה וחצי. לא "לפעמים נמרח". שעתיים עגולות.

בשעה הראשונה הוא טחן דברים שכולם ידעו מראש. אנשים התבשלו לאט: הנהנו בנימוס, הקשיבו בחצי אוזן, ובעיקר חיכו שזה כבר ייגמר.

ורק אז התחיל החלק המעניין.

הוא עבר לנושא המורכב באמת. הוסיף המון מילים מפוצצות וז'רגון כבד, הריץ את כולם בין החלופות — והעלה את ההחלטה להצבעה זריזה. בדרך כלל ניצחה האופציה שהייתה הכי נוחה לו.

אחרי הפגישה הוא היה מוציא מייל סיכום. ולפעמים אנשים הסתכלו עליו ולא הבינו:
— רגע, באמת הצבענו בעד זה?

כן, באמת. רק שמי שהצביע כבר לא היו אותם אנשים שנכנסו לחדר לפני שעתיים. החשיבה הביקורתית שלהם כבר שכבה בשקט איפשהו מתחת לשולחן.

למזלי, מערכת סינון הרעשים שלי עובדת לא רע. אז בשעה הראשונה פשוט לא הקשבתי.

אבל כשהתחיל החלק הקריטי — התעוררתי. והתחלתי לשאול שאלות פשוטות:

מה בעצם אנחנו מנסים לפתור כאן?
למה החלופה הזו טובה יותר?
מה יקרה אם נעשה בדיוק להפך?
מאיפה בכלל הגיעה המגבלה הזו?

וביחד איתי — שאר החדר התחיל להתעורר.

הארכיטקט רתח.

בהמשך הסברתי לו מה בעצם קורה בישיבות שלו ואיך אנשים נראים בסוף השעה השנייה. בסופו של דבר הוגבלו הישיבות שלו לחצי שעה בלבד.

והקטע המצחיק — אחר כך הפכנו לחברים וקולגות מצוינים.

ברגע שנעלמו הצגות השעתיים, התברר שהוא לגמרי מסוגל לנהל דיון ארכיטקטוני ענייני בלי צורך קודם לבשל את הקהל עד למצב של כיסונים.

וגם השאלה שלו השתנתה: לא "מה הכי קל לי לממש", אלא "מה ההחלטה הנכונה ביותר למערכת".

אני אוהבת את הסיפור הזה כי על הנייר הכל היה סופר-דמוקרטי: נתנו מידע, דנו, הצביעו.

אבל כדי לשלוט בהחלטה, לא חייבים לקחת מאנשים את זכות הבחירה. מספיק לתפוס אותם ברגע שבו הם כבר עייפים מכדי להשתמש בה.

יצא לכם לראות החלטות שהתקבלו בצוות לא כי הן היו הנכונות, אלא פשוט כי לאף אחד כבר לא נשאר כוח להתווכח?

אם בצוות שלכם החלטות מתקבלות מתוך עייפות ולא מתוך דיון — אפשר לכתוב לי ב-LinkedIn.